<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער שני</h1>
<h2>דף ח:</h2>
סכין ששחט בה טרפה, פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. והלכתא בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך. ולעיל מינה אמרינן השוחט בסכין של נכרים, רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח, ואמרינן עלה דכולי עלמא בית השחיטה רותח, מאן דאמר קולף שפיר, מאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי, כלומר אפילו שמנונית בהאי רתיחה זוטרתי דידהו, דדמא ודאי מפשט פשיטא לן דלא בלעי כלל, אלא אפילו שמנונית קא אמרינן. איכא דאמרי דכולי עלמא בית השחיטה צונן, ומאן דאמר מדיח שפיר, ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלעי, פירוש בהדי ההיא רתיחה פורתא דידהו בלעי, דצונן דעלמא לא בלע כלל אפילו אגב דוחקא. והכא איכא למידק טובא שוחט בסכין של נכרים מאי טעמא אסרינן כלל, והא קיימא לן ודאי דסתם כליהן של נכרים בחזקת שאינן בני יומן, ואי פלטי מידי הוה ליה נותן טעם לפגם, כדמוכח בעבודת אלילים בכמה שמעתתא. ואיכא למימר הני מילי בשאר כלים שאין דרך להשתמש בהן אלא אחר הדחה, אבל סכין אין מדיחין אותו אחר תשמישו ונשאר טיחה על פניו, ודבר שהוא בעין אינו נפגם כשאינו בן יומו. ולזו חששו התם בעבודת אלילים (ל"ט, א') גבי קורט של חלתית דאסרינן משום דמפסקי לה בסכינא דארמאי, כלומר דאית בהו טיחה, וחלתיתא בלעה אגב חורפא דאית בה, ואף על גב דלאו אורחיה דחלתיתא בשמנינות, לא תחשביה בהכי לשמנינות בהדה לנותן טעם לפגם, אלא נותן טעם לשבח, שממתק קצת וממעיט אותו חריפות שבה, והיינו דאמר עלה התם בע"א. ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור. תו איכא למידק דודאי קיימא לן כרב באיסורי, וכיון דכן בשוחט בסכין של נכרים בעינן קליפה, דנחשבה לבית השחיטה כרותח, דבלעה אגב דוחקא דסכינא, וכיון דכן בשוחט את הטריפה היכי פסקינן דסגי ליה לסכין בהדחה או לכפורה בבליתא דפרסא. תו קשיא הכא מההיא דאמר רב נחמן בפרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח, צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה, הרי שאמר דסכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ולא סגי ליה בהדחה, דבצונן הוא דפליגי בענין הדחה, אבל רותח דכולי עלמא לא סגי ליה בהדחה, אלמא דבית השחיטה מרתח רתח ונאסר הסכין מחמת בליעת דם שבלעו ואם יאכל בה רותח יפלוט עכשו. ופירש המחבר דודאי בית השחיטה דינה כצונן, שאותו חום מועט שבו אינו חשוב, ומיהו מהני להבליע הסכין בהדי דוחקא דסכינא, ומהני נמי דבלע בית השחיטה מטיחה שעל פני הסכין, אבל אין בו כח להפליט מה שנבלע בסכין. הילכך ההיא דרב נחמן דבפרק כל הבשר אתיא שפיר, דסכין ששחט בה הרי היא בלועה מן הדם ואסור לאכול בה רותח, דרותח מפליט הסכין. וכן הא דאמר רב בשוחט בסכין של נכרים קולף, לפי שבלעה בית השחיטה מטיחת איסור. וסכין ששחט בה טריפה מדיחה ודיו בכך, שאין כח בבית השחיטה להפליט מה שנבלע בסכין. ע"כ. ואינו נכון כלל, ואין בידינו שיעור זה לומר שיהא בית השחיטה מבליע סכין שהוא דבר קשה ולא יהא מפליטו, ותסמוך על זה להקל. וכלל גדול בידינו (ע"ז ע"ו, ב') כבלעו כך פלטו. וההיא דרב נחמן דכל הבשר אטעיתיה, אבל אני אפרש דודאי אין כח בבית השחיטה לא להבליע דבר קשה ולא להפליט דבר קשה, ועל זה הסכימו ופסקו והלכתא בצונן, אלא שעל ידי קצת חום מועט שבו הוא בולע מן המוכן, והיינו טיחה שעל פני הסכין. וכן הדין לכל דבר חריף כגון צנון ובצל וכיוצא בהן, אין מבליעין דבר קשה ואין מפליטין, אבל בולעין מן המוכן, והיינו דאמרינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. לפיכך השוחט בסכין של נכרים צריך קליפה מפני שבית השחיטה בלעה מטיחה שבו, ולהכשירה לשחוט בה דיה בהדחה, כסכין ששחט בה טרפה. וההיא דרב נחמן דבפרק כל הבשר מלתא אחריתי היא ולאו אסכין מהדרי' כלל בענין הדחה, והכי גרסינן התם סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח, צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה, והכי פי' סכין ששחט בה ולא הודחה אסור לאכול בה רותח, כלומר לחתוך בה רותח, מפני טיחת דם שבה, ואם חתך בה רותח לאחר שניטל מן האור בעי נטילת מקום או קליפה, לפי שהדם מתלחלח ונבלע, ואפשר שנבלע יותר מדבר אחר להצריכו נטילת מקום, ומכל מקום בהכי סגי לכל רותח כדמוכח בפסח שני (פסחים ע"ו, א'), אבל אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה, פי' לאו אסכין מהדרינן אלא לאותו צונן שחתך, דאמרי לה בעי הדחה, כלומר לאותו צונן, כדין כל צונן וצונן, ואמרי לה לא בעי הדחה, כלומר לאותו צונן שחתך בו, משום דלא דמי לשאר צונן דעלמא, משום דבעלמא איכא טיחה כל דהו במה שנגע, אבל הכא גבי דם לאחר שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. אבל מ"מ לכתחלה כשבא לחתוך בו צריך הדחה הסכין, ובהכי סגי ליה אפילו לחתוך בה רותח, שאין בית השחיטה מבליע הסכין כדפרישית. הילכך מותר לשחוט בסכין של נכרים לאחר שהודחה, שאין בית השחיטה מבליע דבר קשה ולא מפליט דבר קשה. ולא שנא סכין של נכרים מסכין ששחט בה טריפה בהכשרן כלל לענין להתיר תשמישן לשחוט בהן, שאין בהן שום הפרש בעולם בשום דבר בהכשר כלים בין נשתמש בהן איסור לשעה לנשתמש בהן איסור כמה זמנים, אין בזה שום הפרש בעולם אלא לענין ניצוצות, שמי שנשתמש בו איסור הרבה פעמים על ידי רותח צריך גדנפא בהכשרו בהגעלה משום ניצוצות שניתזו על שפתו, ונשתמש בו פעם אחת אינו צריך כדמוכח בע"א בסופו (ע"ו, א') במאי דאמרינן כל יום ויום נעשה גיעול לחברו, ולא חששו לניצוצות, דלניצוצות דחד שעתא לא חיישינן. דמסתברא דלא שני לן בהא בין בלע איסורא להיכא דלא בלע [אלא] היתרא. אבל מכל מקום בגופו של הכשר אין לנו שום הפרש בעולם. ולא כמו שפירש זה המחבר שמפריש בין הדחת כלי שנשתמש בו איסור לשעה לנשתמש בו זמן מרובה. ואינו. אלא כאן וכאן חפין אותן יפה יפה עד שרואין אותן שהן נקיים. ולא אמרו הדחה אלא לאפוקי הגעלה, אבל ודאי צריך לחוף אותן יפה. וראיה לדבר מה שאמרו בע"א (ע"ו, ב') שצריך לנועצה עשרה פעמים בקרקע קשה להכשירה בצונן, ואילו הדחה כפשטה הדחה בעלמא, למה לי כולי האי, אלא ודאי הדחה דקאמרי לאפוקי מחמין, וכל ניקוי בצונן מיקרי הדחה, אבל צריך לחוף יפה. וכן נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה בסכין שאין בה גומות הוא הכשר יפה לענין צונן.
עוד כתב זה המחבר הכשר שיפה בסכין עם הכשר נעיצה. ואינו נכון, דהכשר נעיצה נאמרה בגמרא (ע"ז ע"ו, ב') ופירשוה לענין צונן, ושיפה נשנית בע"א (ע"ה, ב') במשנתנו הסכין שפה והיא טהורה, וסתמא קתני תקנתא לסכין ולא משמע לצונן בלחוד, אלא הכשר גמור הוא לסכין בלחוד ואפילו בחמין. ושיפה בסכין קליפה בברזל, וקים להו לרבנן שאין דבר נבלע בכלי ברזל, כל שאין משתמשין בו ע"י האור, יותר מכדי קליפה. ולהכי סגי בשיפה בסכין שאין בו גומות. ודוקא לענין גוף הסכין ולא לענין קתו.
<h2>דף י.</h2>
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשרה, אימר בעצם נפגמה. פי' הא מלתא פשיטא לדרב הונא וכו'. ואינו נכון דהא ברירנא דכי אמרינן בגמ' דלא שיבר בה עצמות, פירושא דמילתא שאין ידוע לו דשיבר בה עצמות כלל ואפילו עצם דמפרקת, וכדפרישנא ואוכחנא, ובהא הוא דאפליגו רב הונא ורב חסדא. וכיון דכן בהא הוא דאמרינן דלית הלכתא כרב חסדא אלא כרב הונא, וכדאמרן והלכתא כרב הונא בשלא שיבר, הא כל היכא דמפקא מהא הלכתא כרב חסדא ושיבר בה עצמות מיקרי, דאי לא תימא הכי, אלא דעצם דמפרקת לא מיקרי שבר בה עצמות, א"כ איכא חדא דלא איירי בה גמרא ולא פסק בה מידי, והיינו נגע בעצם דמפרקת, דהא אמר דשיבר בה עצמות דוקא עצמות אחרים, ואוכחנא בהדיא לעיל דלא שבר בה עצמות, בעי למימר דלא ידיע דנגע אפילו בעצם דמפרקת, ואם כן נגע בעצם דמפרקת לא איירי בה כלל, והא לא אפשר. אלא ודאי כל היכא דנגע במפרקת דינו כשיבר עצמות. ומיהו מסתברא דדוקא בשעשה רושם בעצם, והא קרינן שבר, ובהא פסקינן כרב חסדא, אבל נגע בלא רושם לא ברירא מלתא, ובהא נקטינן לחומרא, למימרא דאי שחט ב' וג' בהמות ונגע בעצם דמפרקת דראשונה ולא עשה בו רושם, שמא דינו כשבר עצמות ויצאה סכין מחזקתה, ואם לא בדק סכין אחריה אסורות אותן ששחט אחר כך, ואם נגע עצם דמפרקת דבתרייתא ולא עשה בה רושם, חוששין להחמיר שמא אין דינו כשיבר עצמות, ואם בדק הסכין לאחר כולן ונמצאת פגומה כולן אסורות מספק. אבל נגע בעצם דמפרקת ועשה בו רושם, דבר פשוט הוא שדינו כשיבר בו עצמות בין להקל בין להחמיר. ומיהו ע"כ לא שקלינן וטרינן אלא בנמצא פגום, אבל כל היכא דלא בדק ולא נגע בעצם דמפרקת, אפילו הן אלף כולן כשרות, דמעמידין הסכין על חזקתו עד שיודע שנפגמה. וכל אלו דברים ברורים, ותו לא מידי.
<h2>דף טו:</h2>
השער השני במה שוחט. כתוב שם תנן בפרק קמא דחולין בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין. ופירש מגל קציר יש בו פגימות וכולן מסוכסכות ונוטות לצד אחד, ואעפ"י כן אפילו הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה, מפני שחוששין מתוך שפגימותיה מרובות שמא השיב ידו מעט ופגעו הסימנין בפגימות ונקרעו. המגירה פגימותיה זקופות ויש להן שתי מורשות, ובין הוליך ולא הביא ובין הביא ולא הוליך אי אפשר שלא פגעו הסימנין באחת מן המורשות ונקרעו. ואפילו אין שם אלא פגימה אחת כיוצא בזו שחיטתו פסולה. דתנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגרה, כלומר ואפילו כלן מסוכסכות, ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסכסכת כשרה. היכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת, אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת. ופריך מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש בתרא בזע, מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע, ופריק בדקיימא ארישא דסכינא. סוף סוף כי אזלא מיחלשא כי אתיא בזע, בשהוליך ולא הביא. ודקדק בשמועה זו הרבה והעלה בפי' דמסוכסכת אין לה אלא מורשא אחת ואינה זקופה אלא מוטה, ואינה נרגשת אלא מצד אחד או בהולכה או בהובאה, וכל זמן ששחט מאותו צד שאינה נרגשת בו בהולכה או בהובאה בלבד שחיטתו כשרה, ואפילו עומדת הפגימה באמצע הסכין. ופירש דקיימא ארישא דסכינא, שהפגימה כלפי ראש הסכין ומורשא שוכבת ומוטה כלפי קתו. זהו (פירוש) [פירושו], ואם הוא כן, באמת לשון מחודש הוא ורחוק מאד. וע"כ תורף דבריו. ואני אומר שזה הפירוש אי אפשר להתקיים, מיהא דאמרינן בגמרא (י"ח, א') השוחט במגל קציר דרך הולכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, ואמרינן עלה אמר ר' יוחנן אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה, ודאיק לה מדקתני וב"ה מכשירין ולא קתני מתירין, ולא קמה לן האי אוקמתא אלא מכשירין ומתירין חדא מלתא היא. ואם איתא אמאי לא מייתינן ליה לרבי יוחנן ראיה מיהא דתניא סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגרה, ופירש החכם ואפילו כלן מסוכסכות, והכי ודאי קושטא דמלתא, מדמפרשינן גבי פגימה אחת בין אוגרת ומסוכסכת, אלמא בפגימות הרבה ליכא הפרישא כלל אלא בין באוגרות בין במסוכסכות שחיטתו פסולה, ומתניתא מסתמא ודאי ב"ה היא. אלא ודאי אין פי' מסוכסכת כמו שכתב, אלא עיקר הפירוש דאוגרת יש לה שתי מורשות ומסוכסכת מורשא אחת וכאן וכאן זקופות הן ונרגשות משני צדדין בין בהולכה בין בהובאה, ופסלו באוגרת והכשירו במסוכסכת בשהוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא, לפי שאין כח במורשא אחת לנקוב אלא להחליש, אפילו בבא לשחוט סימנין גרידי שאין עליהם עור ולא בשר, ולא התירו אוגרת לעולם, שלא רצו להתיר אלא מה שאפשר להתיר בשוחט סימנין גרידי. ומ"מ אף מסוכסכת פסולה במוצא חצי קנה פגום ובא לגמרו, דהשתא האי מורשא בזעא, אלא דהא לא שכיחא כלל. אי נמי אפשר שאף בזו לא התירו בשוחט סימנין גרידי שאין עליהם עור ולא בשר, ובאוגרת מורשא קמא מחלשת עור הבהמה והבשר והשני קורע הסימן. מכל מקום פירוש ראשון במסוכסכת אי אפשר. והא דאמרינן בגמרא אמר ליה רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה (דרב) [דרבא] מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשרה, לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא, פירוש ובדקיימא ארישא דסכינא, כדאיתא לעיל מינה, ואדלעיל מינה סמיך, והכי קאמר כאן שהוליך ולא הביא וכדאמרן לעיל. והכי אורחא דגמרא.
<h2>דף טז.</h2>
עוד כתב החכם בענין תלוש ולבסוף חברו ובטלו, דאמרינן עלה בגמרא אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו, כלומר ובטלו, לענין ע"א כתלוש דמי, לענין הכשר זרעים תנאי היא, דתנן הכופה קערה על הכותל וכו', ומוקים לה כתנאי. ובעי רבא תלוש ולבסוף חברו, כלומר ובטלו, (מאי) לענין שחיטה מאי, ומייתינן עלה ממתניתא דלעיל השוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עומד מאליו ושחט בה שחיטתו פסולה. ומייתי' מסופא דהא דתני דצור יוצא מן הכותל ושחט בה שחיטתו פסולה, ודחינן לה בכותל מערה והוי מחובר מעיקרו, דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו. פי' ולמאן דמייתי מינה ראיה מעיקרא לפסול, סבר דהיינו בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו, ורישא דמכשר במחובר לקרקע ובסכין נעוצה בכותל, בשלא בטלו. וקבליה האי מקשה להאי פירוקא משום דיוקא דדמיא דקנה עומד מאליו. והדר מייתי ממציעתא דנעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, וקסבר דכיון דסופא במחובר מעיקרו, הא אתיא בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו, ואמר שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר דאע"ג דבטליה לא חשיב בטול. והדר אייתי ליה מרישא דתני השוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, פי' ואליבא דמאן דמייתי לה תנא סופא לגלויי רישא דאפילו בשבטלו כשרה, ואמרינן דילמא פרושי קא מפרש, פי' ואי לאו רישא אמינא דנעץ סכין בשלא בטלו, והשתא מלישנא יתירא אמרינן דאפילו בשבטלו, משום דלא חשיב בטול. וכן כל כיוצא בזה. ולא אפשיטא ההיא דרבא. וכתב החכם דכיון דאיתוקמא מתני' דהשוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה בתלוש ולבסוף חברו, ומתניתין סתמא קתני ולא מפרש אי בשלא בטלו או בשבטלו, עדיפא לן למנקט אוקמתא דמתני' כפשטא, ומחוורתא מסתמא דלא שנא הכי ולא שנא הכי ובכולהו לכתחלה אסור ובדיעבד כשר, ולאו למנקט ספיקי דרבא ולדחוקי מתניתין בתלוש ולבסוף חיברו ולא בטלו. הלכך בכלהו כשר בדיעבד. ע"כ. ואני אומר דברים אלו פלא ואין האזן יכולה לשמען. מילתא דמיבעיא ליה לרבא במילתא דאיסורא, ושקלינן וטרינן עלה בגמרא ולא אפשיטא להו, אנן אמרינן דקיימינן עלה.
עוד כתב שנראין דברי האומר בגמרא דאפשיטא בעיין מדתניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, והשוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ולא כדברי הדוחה שאמר דפרושי קא מפרש, דאם כן כשרה כשרה למה לי. ע"כ. ואני אומר אכשור דרי, בעלי הגמרא קבלוה ולא קשיא להו, ואנן גמרינן טפי ומכרעינן בה. אלו דברים שאינן ודברים בטלים. אבל אני אומר דהלכתא כוותיה ולאו מטעמיה, אלא משום דלפום מאי דאתמר בגמ' בעייא דרבא לפום סבריה דהכי אמרה מעיקרא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א כתלוש דמי, לענין הכשר זרעים תנאי היא דתנן הכופה קערה על הכותל וכו', לענין שחיטה [וכו']. ואשתכח השתא דבעיא דרבא משום דאשכח פלוגתא בעלמא בדין תלוש ולבסוף חיברו וביטלו. אבל רב פפא מוקים לה בגמרא לההיא דהכופה קערה על הכותל כולה בחד תנא ופריק לה שפיר, ולמימרא דסבירא ליה להאי תנא דלהכשר זרעים נמי כתלוש דמי. ורבא כל עיקר לא אוקמה כתנאי אלא משום דקשיא ליה רישא אסופא כדאיתא בגמרא, ואי הוה שמיע ליה לרבא דרב פפא הדר ביה, דודאי עדיפא לן דאוקומה כחד תנא. ורב פפא נמי לרבא בתרא הוא. הילכך כיון דלענין ע"א אשכחן דהוי כתלוש, ולענין הכשר זרעים נמי כתלוש, לענין שחיטה נמי כתלוש הוי. דהא כל עיקר דלא איבעיא לן מעיקרא אלא משום דסברי' דתיהוי בפלוגתא, אבל השתא לרב פפא הא לא אשכחן דליהוי לשום דבר כמחובר אלא כתלוש, ולענין שחיטה נמי דיניה כתלוש. ואלו דברים על אדני פז מיוסדים. ואעפ"כ להלכה אני דן ולא למעשה.
<h2>דף טז:</h2>
גרסי' בפרק קמא דחולין אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, אמר רב הונא אמר רב לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. ואי עבד הכי ודאי לאסור בדיעבד איירי, דאפילו בסכין למעלה וצואר בהמה למטה לא שרינן לכתחלה. וכתב זה המחבר כיון דבדיעבד איירינן הוה ליה למימר שמא דרס, ומדלא קאמר הכי וקאמר שמא ידרוס, שמעינן מינה דאפילו באומר בריא לי שלא דרסתי אסורה, שאם אתה מתירו שמא ידרוס באחרות ולאו אדעתיה. ע"כ. ואינו נכון, דכיון דהיא גופא לא שריא אלא בדיעבד ומעשה זה אסור לעשותו לכתחלה, ודאי לא שייך למגזר, ואי אמר בריא לי שלא דרסתי ודאי שחיטתו כשרה, דלא אסרינן אלא בסתמא. והאי דאמר שמא ידרוס ולא אמר שמא דרס, משום דהא מילתא דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא היא דר' ור' חייא, ור' חייא מכשר אפילו לכתחלה, ורבי חייא חביביה דרב ורביה הוה, ולא מעייל רב נפשיה בפלוגתיא, ולא נחית להכי אלא לומר דצואר בהמה למעלה חיישינן לדריסה. והא דרב לאו אהא איתמרא אלא בעלמא, ודכוותה טובא בגמרא, ומיהו מדמסדרינן לה אהא דנעץ סכין בכותל ושחט בה דהויא דיעבד, נקטינן מינה דאפילו בדיעבד שחיטתו פסולה, דחיישינן שמא דרס ולאו אדעתיה. אבל ודאי היכא דאמר בריא לי שלא דרסתי שחיטתו כשרה.
<h2>דף יז:</h2>
עוד כתב בשיעור פגימת סכין, הא דאמר בפ"ק דחולין דאמר רב חמא בר רב קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן, פגימת עצם בפסח פגימת אזן בבכור פגימת מום בקדשים, ורב חסדא אמר אף פגימת סכין, ואידך בחולין לא קא מיירי, כלומר ריש לקיש לא איירי בחולין, ולהכי לא חשיב (בדיקת) [פגימת] סכין. וכלן פגימתן כפגימת המזבח. וכמה פגימת המזבח, כדי שתחגור בה צפורן. וכתב יש מי שאומר דהלכה כרב חסדא דאמר דפגימת סכין כדי חגירת צפורן כשאר פגימות אלו, מדלא קאמר דפגימת סכין לית ליה. וכתב ואין זה מחוור, דהא בעא מיניה רב אחא מרב אשי דמיא לסאסא מאי, ודמיא לסאסא אינה חוגרת אפילו חוט השערה, ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה. ותו דהא בגמרא אמר במערבא בדקי לה בשמשא, בנהרדעא במיא, רב אחא בר יעקב בחוט השערה, רב ששת ארישא דלישניה, וכל הני ודאי לכאורה לית להו דרב חסדא. וכיון דכן קיימא לן דפגימת סכין בכל שהוא. ומיהו לאו דוקא כל שהוא, אלא אוגרת כשמה, שאוגרת שום דבר, ואפילו חוט השערה. ומאי דדייקי מדלא קאמר ואידך פגימת סכין לית ליה, לאו דיקותא היא, דלא מיתריץ בהכי, דמ"מ ה"ל למחשבה בהדי פגימות אע"ג דלאו בחד שיעורא, ולהכי עדיפא ליה למימר ואידך בחולין לא מיירי. ע"כ. וזה אינו נכון. ומאן דדאיק דהלכתא כרב חסדא מדאמרינן ואידך בחולין לא קא מיירי ולא אמר פגימת סכין לית ליה, שפיר קא דאיק, דודאי אם איתא הכי הוה עדיף ליה למימר, דריש לקיש לא אמרה לשמעתיה כל עיקר אלא משום מאי דמסיים בה וכולן פגימתן כפגימת המזבח, ולאו לאשמועינן מנינא בפגימות, אלא ודאי עיקר שמעתיה לאשמועינן פגימות דחד שיעורא, והיינו בלחוד מאי דמחדת בה והא אתא לאשמועינן, ואם איתא דלית (להו) [ליה] האי שיעורא בפגימת סכין, ודאי לא הוה (להו) [ליה] למחשבה בהדייהו. אלא ודאי הדבר ברור דכולהו מודו דרב חסדא. ומאי דמייתי ראיה מדאמר בנהרדעא בדקי לה במיא ובמערבא בשמשא ורב אחא בחוט השערה ורב ששת בלישניה, למימרא דלא סבירא להו דרב חסדא, לאו ראיה היא כלל, דלא משכחת בחד מינייהו לישנא דאצרכתא, דלא אמרינן במערבא מצרכי בדיקה הכי, ולא בחד מינייהו, ולא אמרינן אלא דהני בדקי הכי והני הכי, וכולי האי לחזר אחר סכין יפה, אבל לעכב אין לנו אלא כדי שתחגור בה צפורן. והאי לישנא אינו מלשון חגורה, כמו שסבור החכם, אלא מלשון חגירה, כמו (שמואל ב' כ"ב, מ"ו) ויחגרו ממסגרותיהם, כלומר שתרגיש בה הצפורן. שאילו כדבריו היה לו לומר כדי שתחגור הצפורן, שהפגימה היא החוגרת. ורב (אדא) [אחא] דבעי דמיא לסאסא מאי, ענין אחר הוא, דדמיא לסאסא ודאי מרגשת בה צפורן, ואעפי"כ כשרה, שזה אינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל, אלא כשמחדדין הסכין ביותר עולה על חודה כמין חוט אחד, ואותו חוט מסכסך בבשר האדם, ודומה לראשי השבלים, והוא מלשון שאמרו (סוטה ה', א') כי סאסא (לשבלתא) [דשבלתא], ולפעמים מסתלק מן הסכין. ועליו שאלו, והשיבו שהוא כשר, שאינן פגימות, אלא שמתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך. ולא משכחת לישנא דאצרכתא אלא בדרב אשי דאמר צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. ובודאי אבשרא היא בדיקה יפה מטופרא, אלא דבשרא הוא לחזר אחר בדיקה יפה, וטופרא הוא לעכב, והוא כדי חגירת צפורן. וזה דבר ברור. ותמה אני על זה החכם היאך לא כתב דצפורן תלושה שוחטין בה וצור תלושה וזכוכית ושן תלושה, אבל לא בשתים מפני הפרש שביניהן, ואותו הפרש חונק. וטעמא דמפני שהן חונקין, אשנים בלחוד איתמר.
